הקיץ מתחיל לארוז ומפנה את מקומו לשובו של הסתיו שעושה את צעדיו אלינו. באביב הנפש פרחה והרגישה משוחררת ואז הגיע הקיץ הנפלא שכדרכו זורח ומאיר פנים, אך גובה את מחיר ה"קץ" שקיים בקיץ. עם כמישת הצומח כל הירוק שבטבע הצהיב, יבש ונכנע למלכותם הלוהטת של חודשי הקיץ. תקופה חמה ודליקה שבה יערות ושדות שלמים עולים באש ומותירים גלימה שחורה של מוות, אפר וחורבן.
אך כמו תמיד תשוקת החיים חזקה מהכול וגלגל החיים ממשיך את סיבובו הבלתי פוסק, פותח תקופה חדשה ומזמין את חודש אלול להתארח. כשאלול מגיע עדיין חם פה לפעמים מאד, האדמה צרובה ומייחלת לגשם אבל הטבע מתחיל כבר להתכונן לסתיו. וכמו תמיד נפש האדם, הקשורה באופן בלתי מודע לשינויים בטבע, מושפעת אף היא ממחזוריות עונות השנה. כשם שהאביב וחודשי הקיץ מזמנים תחושה של חופש ושחרור, כך מגיע אלול ומזכיר לנו שהקיץ עוד מעט ונעלם והגיע הזמן לשוב פנימה.
כמציין עובדה שבחודש זה על האדם לחקור ולפשפש במעשיו, לדעת להכיר את הפגמים ולתקנם כראוי. הואיל וחודש אלול הוא החודש האחרון לפני תחילת השנה ולפני הימים הנוראים המסתיימים בכיפור, ולא בכדי הוא נחשב לחודש של חשבון נפש אמיתי. זמן להיטהרות הנפש, למחילה ולסליחה בין אדם לחברו, לפתוח את הפה ולתת לנפש לומר את מילותיה לבורא מעומקא דליבא ובדיבור חופשי.
לעיתים הדבר נשמע לא ברור ואנסה לבאר זאת בפשטות: היהדות מלמדת כי לתפילה המתוקנת מהסידור, כוחות עצומים ומעלות רבות. חכמי ישראל לימדו כי המתפלל בכוונת הלב בונה "צינורות" אשר דרכם הוא מתחבר למקור השפע האלוקי ובכך זוכה להתקרב אל בוראו כמובא בזוהר: "כי המילים והאותיות הם הכלים לקבלת השפע". אולם נראה שלא די בכך, מאז ימי קדם נהגו יהודים מאמינים לפרוש למקום צדדי בזמנם הפנוי ולהתבודד בבחינת "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אלה אשר יקראוהו באמת" (זוהר,שמות ב'). חסידות ברסלב רואה בהתבודדות אחד מיסודותיה המובהקים ובספר "ליקוטי מוהר"ן", יצירתו המרכזית והמופתית של ר' נחמן, מייסד החסידות האמורה ושהיה ענק בנגלה ובנסתר נכתב: "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכול, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו ובין קונו, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו. ותפילה זו תהיה בלשון שמדברים בה, כי בלשון הקודש קשה לו לפרש שיחתו וגם אין הלב נמשך אחרי הדיבורים מחמת שאינו מורגל בזו הלשון, כי אין דרכנו לדבר בלשון הקודש" ( כה, תנינא).
מתוך כול האמור לעיל, אנו למדים כי בפניית האדם אל בוראו מעמקי הלב ובשפה פשוטה החפה מכול גינוני לשון גבוהים, קיימת מעלה רוחנית גדולה ביותר המסוגלת לישועות רבות. הנחת היסוד קובעת כי מטרת ההתבודדות היא לנתק את המודעות שלנו, גם אם חלקית, מכל הגירויים החיצוניים המטים אותה לכיוונים שונים, חסרי מיקוד וזאת על מנת לחברה בחזרה לשורשה הרוחני. עצם ההתנתקות הזמנית מהסביבה הרועשת מעניקה שקט נפשי, שלווה, רוגע וישוב-דעת, המסייעים לנו לכונן יחסים אינטימיים עם בוראנו.
ר' חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, ציין כי הפרישות המחשבתית מעלה את האדם למדרגות רוחניות גבוהות מהן יוכל לראות ולדעת מעל ומעבר לנגלה. כפי שכתב "עליך לבודד עצמך במחשבותיך לרמה הגבוהה ביותר. ככל שאדם מפריד עצמו מן הפיזי, כך תגדל הבנתו ותפישתו". מכאן שההתבודדות הפיסית מהווה צעד מקדים להתבודדות המטפיסית, בה יוכל האדם לנתק את עצמו מסביבתו ולהתחבר למהותו הפנימית עד אשר אין הוא חש את "האני" החומרי, או אז ניצבת לה התודעה במלא עוצמתה ותפארתה.
בחוכמת הקבלה נשנו פרקים שלמים העוסקים בטכניקה המנחה כיצד לכוון את התודעה ולצאת מההוויה הגשמית אל זו הרוחנית ומן החול אל הקודש. בין כלל השיטות ניתן למצוא את שיטותיו המיוחדות של ר' אברהם אבולעפיה, מחשובי המקובלים של ימי הביניים, הנודע כמייסדה של "הקבלה הנבואית". לשיטתו הקבלה האקסטאטית עוסקת בהיבט החווייתי-מיסטי של הקבלה, תוך שימוש בטכניקות מעשיות הכוללות בין השאר צירופי אותיות ושמות קודש, תנועות גוף וכדומה השואפים לאקסטאזה רוחנית שמטרתה העפלה לחוויה רוחנית עליונה מתוך דבקות ואיחוד מלא עם הבורא. בקרב המקובלים שיטותיו נחשבות למסוכנות ורבים התנגדו להן מן הטעם שהן דורשות בקיאות רבה ביותר והתכוננות מיוחדת, שבלעדיהן עלול האדם לסכן את עצמו ולהימצא בכאוס מוחלט. לפיכך, הדרך הנכונה שעיקרה להתבודד על מנת לחולל שיח עם הבורא צריכה להיות בגילוי לב פשוט, בשפת האם ובאופן ספונטני. מעצם ההחלטה לדבר עם הבורא בכל יום, אנו מושכים אלינו חסדים רבים ומיד מתעוררת התחושה כי חלה בתוכנו תמורה רבה. באם נזכה להתמיד בהתבודדות נוכל חיש מהרה לחוש את קרבת הבורא ונוכחות.
והנה לשונו של הרמב"ם (יסודי התורה פרק ז): "כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה". השל"ה במסכת יומא אומר: "ההתבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגים בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותיהם עם אדון הכול".
מוגש בברכה
יצחק אהרון, איש קבלה ראש מרכז "חכמה" כותב ומרצה סודות הקבלה לקביעת תורים לייעוץ 03-9220784
- 0שיתופים
- שתפו בפייסבוק
- צייצו בטוויטר
- שתפו בגוגל+