"יש לי כור גרעיני במוח"

כתבה וצילמה ורדה טלמור

אין לה, לענבר אשכנזי, רגע דל. אשכנזי, שהיא בעלת תואר ראשון בביולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון נוסף באדריכלות נוף מטעם הטכניון, שלומדת איטלקית כבר תשע שנים, זוכת 'פרס ראש הממשלה לוי אשכול לסופרים עבריים 2018' בגין מכלול יצירותיה – חמישה ספרים שנכתבו במהלך תשע השנים האחרונות בשעות הליל המאוחרות לאחר שובה מעבודתה במשרד החקלאות – אשכנזי היא מנהלת התכנון של פקיד היערות הארצי באגף יער ואילנות של המשרד – מה שאומר, שפקידי היערות בעיריות ובמועצות המקומיות כפופים לה. לאחר יום עבודה מלא שבה בשעות אחר הצהריים המאוחרות לביתה בנס ציונה שם מחכים לה בעלה ושני ילדיה, 21 ו-17 , כלבה ושלושה חתולים. כמעט כל לילה היא יושבת וכותבת, "לרוב אני יושבת ומוחקת. לכתוב זו לא בעיה. למחוק זה חשוב", היא אומרת. היא ישנה חמש שעות בלילה, "שינה זה לחלשים". בימי שישי היא מבשלת ואת השבתות מעבירה לא במנוחה אלא בניקוי הבית ולמרות כל תחומי עיסוקה והמטלות שנטלה על עצמה היא לא מעסיקה עוזרת בית: "אני לכלכתי, אני אנקה. זה שלי. אין שום סיבה שמישהו ינקה אחרי", היא מצהירה. "אין לנו הרבה זמן בעולם הזה. יש לי תחושה של בהילות כזאת, שעוד רגע אני לא פה. אני חושבת, שהחיים קצרים מדי מכדי להמתין שמשהו יקרה; אולי בגלל שאני לא יודעת להשתעמם. סבתא שלי אמרה וזה גם כתוב בספר שלי 'הם היו שניים', שמוח משועמם זה בית חרושת של השטן. היא אמרה לי את זה בתור ילדה בת 15, 16". ואולי העובדה, שאין לה מכרים בנס ציונה וגם לא חברים במקום, כל החברים שלה, היא אומרת הם מתל אביב ומחיפה "וגם קצת מרחובות", עזרה ליצירתיות שבה לפרוץ החוצה: בשנה שעברה הוציאה לאור שני ספרים שכתבה, '93 קילומטרים' (נובלה גרפית בשיתוף ליאת חיל) ו'הם היו שניים', שניהם בהוצאת פרדס. קדמו להם 'בגוף הדברים' שהוא קובץ סיפורים קצרים בהוצאת גוונים, הרומן 'שימורי אהבה' ו'רונה וגיורא', שני האחרונים בהוצאת פרדס אף הם. והיא כותבת כמה ספרים במקביל. "אם זה ספר גרפי אני עובדת עליו במקביל, כי האיורים לוקחים הרבה זמן". והרעיונות? "ככה", היא מקליקה את אצבעותיה. אלה נובעים מהחיים שלה, מהחיים של הקרובים אליה, "מישמש מהכל".
ואיך כל המקצועות האלה שלה, ובל נשכח מקצוע נוסף, מהצבא, של סייעת לרופא שיניים, איך כולם מתגבשים יחד? "אני חושבת שהאנשים מאוד מגוונים בכישורים ובתחומי העניין שלהם", היא אומרת וגם צודקת, "מהבחינה הזאת אני חושבת שאני בן אדם נורא סקרן ומה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה", אומרת אשכנזי, 49, ומחייכת, "זה עדיין לא בטוח. זה פתוח לגמרי, הכל יכול להשתנות. מה שמאוד מעניין אותי זה המניע האנושי, המניע הפנימי של אדם לבצע פעולה מסוימת". ומדוע לא פנית לתחום הפסיכולוגיה? "אולי זה עוד יקרה", היא עונה בכנות, "זה מאוד מעניין אותי. אני בעצמי 10 שנים בטיפול ולא רואה את הסוף – ולא רוצה לראות את הסוף. אני מאוד גאה בזה".
ללימודי הביולוגיה פנתה לאחר שלמדה בתיכון במגמת ביולוגיה והמשך הלימודים הגבוהים בתחום נראה לה טבעי. אך לאחר "ההיכרות הקרובה" עם התחום הביולוגיה לא נראתה לה ועברה ללמוד אדריכלות נוף בטכניון. עם סיום לימודיה החלה בעבודה בתחום, תחילה במשרדי אדריכלים פרטיים ומשנת 2003 במשרד החקלאות. כיום היא עושה בקרה על תכניות פיתוח כמו, למשל, אלו של הרכבת הקלה בגוש דן – תוואי הרכבת מצריך מספר גדול של כריתות עצים ונטיעות חלופיות שעליה לאשר. "אני פה גם בשביל לוודא שהתכנון כולל פרטים שמבטיחים לשורשי העצים מרחב צמיחה קרוב לפני השטח כך שיוכלו לקבל מספיק חמצן ואזי לא יצטרכו לשלוח את השורשים שלהם למרחקים ולגרום לנזקים במדרכות סמוכות כמו הרמת אריחי מרצפות. אני בקטע של הצל. אני רוצה שהרחובות של הערים שלנו יהיו מוצלים משום שהעצים מייצרים חמצן, משום שנוחות אקלימית תחזיר את האנשים ללכת ברחובות".
ומה הביא אותך לכתוב? "משבר גיל הארבעים", היא עונה וצוחקת, "דחף ליצירה אישית פנימית נוגעת, נוגעת בכל מה שחבוי, אסור, חריג. כל הרעיונות הטובים באים במקלחות החמות".

מנימוקי חבר השופטים:

"ענבר אשכנזי היא סופרת צעירה ומקורית להדהים העוסקת במודחק, באסור ובסמוי מן העין ועושה זאת באומץ בלתי רגיל, בהתרסה, בכנות מרשימה – ובכתיבה וירטואוזית מכשפת. כל מילה אצלה מדויקת, חותכת, קורעת בבשר החי וזורמת הלאה, כמו שירה בשורות ארוכות – עונג אמיתי לאוהבי הספרות והעברית, שמוכנים להתמודד עם אמת קשה ועירומה ולצאת לטיול הרפתקני ונועז עם סופרת פרועה".