פרשת ויקהל, "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו"

מה מקומן המיוחד של הנשים במעשה המשכן ובוודאי שבהתנדבות לתרומה למשכן?

הבה נבחן את המקרים בהן התורה עסקה בנשים. במצרים הנשים לא הסכימו להתגרש מבעליהן בטענה כי "פרעה גזר על הזכרים ואתם גוזרים גם על הנקבות"?

לאחר מעבר ים סוף, מרים לוקחת את התוף וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות. אין שום איזכור לנשות ישראל שעוסקות בליקוט ביזת הים. בחטא העגל אף לא אשה אחת היתה שותפה לחטא.

אם נקפוץ לחטא המרגלים בספר במדבר, נראה שוב שהנשים לא היו שותפות לחטא העם. בשורה התחתונה ניתן לראות שבכל נקודות המשבר הקריטיות בחיי העם, הנשים חשבו נכון ופעלו נכון.

בפרשתנו מתלבטים המפרשים מה כוונת הפסוק "ויבאו האנשים על הנשים". יש הטוענים כי באו ביחד, ויש הטוענים כי הגברים הובילו את הנשים כי הרי הרכוש שייך להם.

הרמב"ן מסביר, הנשים תרמו והתנדבו והגברים פשוט נכרכו נגררו ובאו אחריהן, חלקם מרצון וחלקם מאונס.

מה מיוחד בנשים שבכל הנקודות הקריטיות בחיי העם הן היו בצד הנכון, עם ההחלטות הנכונות?

להבנתי ,הנשים בתבונת ליבן, לא פזיזות כגברים לעיתים. הן מיושבות יותר בדעתן ומקבלות באינטואיציה הנשית את ההחלטה לאחר שקילה של כלל הצדדים.

במצרים, מבינות הנשים כי ההחלטה של הגברים מהבטן ומאיימת על עתיד עם ישראל. במעבר ים סוף לא רצות הנשים לבזוז את המצרים, הן מתארגנות באופן מסודר לריקודים ולמחולות.

בחטא העגל, מבינות הנשים שהפזיזות מהשטן, ומנסות לעכב את הבעלים, הן מבינות שצריך לחכות ולחשוב ואז להחליט, ולא שותפות לחטא.

במעשה המשכן להבדיל, רואות הנשים את המשכה הישיר של עבודת ה' כפי שציווה את משה. הנשים מקבלות את התכנית למשכן ולכלים, הן רואות שיש בעלי מלאכה רציניים שמופקדים על המלאכה, והן רואות שמשה מוביל זאת במצוות ה' .

פה הן מתנדבות ובגדול, דווקא פה הגברים נגררים אחריהם כדברי הרמב"ן.

חכמה זו לחשיבה לא פזיזה, אפיינה את הנשים גם לאחר חטא המרגלים. בלי התלהמות ובלי לחץ שומעות הנשים גם את יהושע וכלב ואת אמירתם "ואתם על תיראו את עם הארץ" (שלח לך, יד' ט'). ואמנם הן לא מצטרפות לנהי הכללי וזוכות להיכנס לארץ לאחר ארבעים שנה.